דנה אליהו, "אמבר" מכון תערובת.
תרגום, מבוסס על מאמרם של Zang, Y., et al., 2021, אשר פורסם ב-J. Dairy Sci., 104 (12):12443
רקע: הזנת פרות חלב במנה עם אחוז חלבון גבוה הינה אמצעי נפוץ המשמש למיקסום תנובת החלב והחלבון. לצד היתרונות הקיימים בהזנה שכזו, ישנן גם חסרונות, כמו עלויות המרכיב החלבוני במנה והזיהום הסביבתי בגין עודפי החלבון המופרש (כמו גם העלויות האנרגטיות של הפרה הכרוכות בהפרשתו בשתן כאוריאה = urea cost).
כאשר בוחנים מה היא כמות החלבון היומית המומלצת לפרה יש להתייחס לשני תקופות עיקריות במהלך התחלובה. הראשונה, התקופה לאחר ההמלטה, בה צריכת החומר היבש (ח”י) של הפרה מוגבלת. בתקופה זו הפרה מתקשה לפצות על חוסר החלבון בהגברת האכילה מה שעלול לגרום להפרעות מטבוליות (הקשורות במחסור בגלוקוז; קטוזיס), ולפירוק רקמות שריר בכדי להשלים את החלבון החסר. התקופה השנייה מתחילה כ-3 שבועות לאחר ההמלטה במהלכה צריכת החומר היבש משתפרת משמעותית. בעבודה הנוכחית, נבחנה השפעת רמת החלבון המטבולי (MP) על צריכת ח”י, תנובת החלב והרכבו ובריאות הפרות. ה-MP, דהיינו סה”כ החלבון הנספג מהמעי לדם ומשמש את הפרה לצרכיה השונים, מגיע מ-3 מקורות: א – חלבון המזון השרידי, זה אשר לא התפרק בכרס, הגיע למעי, שם נעכל ונספג; ב – החלבון המיקרוביאלי, המורכב בעיקר מחיידקי הכרס שנוצרו בכרס זרמו למעי, שם נעכלו ונספגו ממנו; ג – חלבון אנדוגני המורכב משאריות תאים/אנזימים של מערכת העיכול שפורקו ונספגו במעי מחדש. ה-MP הנספג לדם משמש את הפרה לצרכיה השונים: קיום, הריון/עובר, גדילה, ובפרה יצרנית – בעיקר לתנובת חלבון החלב.
החוקרים שערו שירידה ב-MP החל משבוע ה-4 לאחר ההמלטה לא תפגע בתנובת החלב ובריאותן ואף תשפר את ניצולת החנקן. הניסוי נערך במהלך 13 השבועות הראשונים לאחר ההמלטה וכלל 100 פרות. החוקרים השתמשו במודל של CPM לטובת תכנון מנות הניסוי, ובתום הניסוי המנות עברו אימות והערכה על פי מודל ה-CNCPS של קורנל. נקבעו 3 מנות ניסוי ל-3 רמות שונות של חלבון מטבולי: 101, 107 ו-114 ג’ MP לק”ג ח”י (15.3, 16.2 ו-17% חלבון בח”י, בהתאמה). הפרות הוזנו במנות אלו במשך שלושת השבועות הראשונים לאחר ההמלטה. לאחר מכן, במהלך שבועות 4-13, הפרות שהשתייכו לקבוצת ה-114 MP, פוצלו ל-2 קבוצות עם מנות הזנה של107 MP ו-MP 101. הפרות שהשתייכו לקבוצת ה-101 MP המשיכו עם אותה מנה עד סוף הניסוי. לאורך כל הניסוי בוצע מעקב אחר, צריכת המזון, תחלובה ובריאות הפרות.
תוצאות ודיון: כמצופה, בשלושת השבועות הראשונים לאחר ההמלטה, חלה עליה בצריכת ח”י, ובתנובת החלב בכל קבוצות הניסוי. בשבועות 1-3 ו-4-13 לאחר ההמלטה, צריכת הח”י לא הושפעה מאספקת ה-MP. ממצא זה מזכיר תוצאות מחקר דומה, בו הורדת תכולת החלבון במנה מ-18.4 ל-16.3% לא פגעה בצריכת הח”י. לעומת זאת, במחקר אחר בו אחוז החלבון במנה הופחת ל-15.1%, צריכת הח”י אכן נפגעה. החוקרים משערים שתכולת חלבון נמוכה מידי פוגעת באוכלוסיית המיקרואורגניזמים בכרס, פוגעת בייצור המסה המיקרוביאלית, פוגעת בנעכלות המזון בכרס וגורמת לירידה באכילה. בניסוי הנוכחי נמצא שבשלושת השבועות הראשונים לניסוי תנובת ה-ECM (חלב מושווה אנרגיה) הייתה נמוכה יותר ב 3.6 ק”ג/יום בקבוצת ה-101 MP לעומת קבוצת ה-114 MP. בנוסף, תנובת החלב נטתה להיות נמוכה יותר ב-2.5 ק”ג/יום בקבוצת ה-101 MP. במהלך שבועות 4-13 לתחלובה, לא נצפו הבדלים בתנובות החלב ובמוצקים בין הקבוצות השונות. ניצולת המזון בשלושת השבועות הראשונים לניסוי, הייתה נמוכה יותר בקבוצת ה-101 MP, אך בשבועות 4-13 לניסוי לא נמצאו הבדלים בניצולת המזון בין הקבוצות. הירידה בניצולת המזון היא למעשה תוצאה של הירידה בתנובת החלב שחלה בקבוצת ה-101 MP מבלי שחלה ירידה בצריכת הח”י. במהלך שלושת השבועות הראשונים לאחר ההמלטה, הרכב החלב (אחוז החלבון האמיתי, השומן והלקטוז) היה דומה בכל קבוצות הניסוי. לעומת זאת, תנובת השומן נטתה להיות נמוכה יותר ותנובת החלבון האמיתי והלקטוז היו נמוכים יותר באופן מובהק בקבוצת ה-101 MP לעומת קבוצת ה-114 MP; ירידה זו מיוחסת לירידה בתנובת החלב שהתרחשה בקבוצת ה-101 MP. בכדי לבחון האם חל שינוי בניצולת החנקן כתוצאה מרמות השונות של החלבון המטבולי במנות הניסוי בוצעה בדיקה של רמת ה-MUN (milk urea nitrogen) בחלב. בשלושת השבועות הראשונים לניסוי, ערך ה-MUN בקבוצת ה-101 MP היה נמוך יותר מזה של קבוצת ה-114 MP, אולם בשבועות 4-13 לניסוי, כאשר קבוצת ה-114 MP פוצלה, ערכי ה-MUN שהתקבלו בפרות שהשתייכו לקבוצות המפוצלות – 114/101 MP – היה נמוך יותר מזה של פרות ה-114/107 MP. לטענת החוקרים, הירידה בערכי ה-MUN נובעת מעליה בכמות החנקן החוזר לכרס כאוריאה, ממוחזר, ומהווה חנקן זמין לשימוש חיידקי הכרס. המשמעות – ניצולת החנקן עלתה כתוצאה מהירידה באספקת החלבון המטבולי, עובדה שפצתה, לפחות באופן חלקי, על החלבון הנמוך יחסית במנה. בכדי לקבל תמונת מצב מלאה על מאזן החלבון בפרות הניסוי, יש לבדוק האם חלו תהליכים של פירוק שריר בפרות אלו. מבחינה אבולוציונית, הפרה “מתוכנתת” להעדפה של ייצור החלב לטובת הוולד על חשבון רקמות הגוף שלה. לכן במצבים של חוסר באספקת החלבון, גוף הפרה יפצה על המחסור באמצעות פירוק רקמות שריר. מצב זה כמובן שאיננו רצוי ואינו יכול להחזיק לאורך זמן. אחד מדדים המהווים אינדיקציה לרמת פירוק שריר הוא ריכוז בפלסמה של מולקולה 3-MHis, מולקולת המיוצרת במהלך תהליכי פירוק השרירים, כך שככל שרמת פירוק השריר עולה, כך עולה ריכוז המולקולה בפלסמה. בניסוי הנוכחי, רמת ה- 3-MHis, הייתה גבוהה יותר בדמן של פרות שניזונו ממנת ה-101MP . החוקרים משערים שכתוצאה מירידה באספקת החלבון המטבולי, פירוק השריר היה משמעותי יותר כנראה בכדי לפצות על החוסר בחלבון המנה וה-MP. חשוב לציין שלמרות הממצא הנ”ל לא התקבלו הבדלים במשקלי הגוף של פרות הניסוי ולא היו הבדלים בבריאות הפרות.
לסיכום, השבועות הראשונים לאחר ההמלטה הינם תקופה מאתגרת פיזיולוגית לפרה. המעבר החד מתקופת היובש בה אין ייצור חלב, לתקופה לאחר ההמלטה בה ייצור החלב עולה בצורה חדה, דורשים התייחסות תזונתית מיוחדת. יותר ויותר מחקרים מראים שהסתכלות על תקופה זו כתקופה אחת רציפה, איננה נכונה ויש לתת התייחסות מיוחדת לפרת המעבר. ממצאי העבודה הנוכחית מלמדים שלא בהכרח קיים צורך להזין את הפרה באחוז חלבון גבוה לאורך כל התחלובה. ייתכן וניתן, לאחר השבועות הראשונים מההמלטה לרדת ברמת החלבון מבלי לפגוע בתנובה, ובבריאות הפרות, כך, ניתן יהיה להוזיל את עליות המנה ולהפחית את הפרשת החנקן לסביבה.
