יואל שטראוס, "אמבר" מכון תערובת.
תרגום, מבוסס על מאמרם של M. S. de Paula Carlis, et al., 2021 שפורסם ב-Small Ruminant Research (205)
בארץ ובעולם מקובל להשתמש בגרעינים שלמים במנות פיטום לטלאים, בעיקר תירס ושעורה (מכונה במחוזותינו – חאלטה); הסיבות לכך הן כלכליות ותזונתיות. התועלת הכלכלית היא חיסכון בעלות הגריסה/לחיצה של הגרעין השלם. התועלת התזונתית לטלה היא עידוד הלעיסה והעלאת הגירה, הגברת הפרשת רוק ושיפור כושר ההתרסה של הכרס; התוצאה – שמירה על חומציות כרס תקינה ונעכלות טובה יותר, בעיקר של המרכיב התאיתי של המזון. בדירי הפיטום האינטנסיביים בארץ, נהוג לתת לטלאים לפיטום “חלטה” – שילוב של כופתיות וגרעין שלם. כל מגדל בוחר את הקומבינציה המתאימה לו על פי ניסיונו ועל פי התגובות מהצרכן הסופי (קצב/סוחר/קרניבור). בדרך כלל הגרעין השלם הוא תירס, ולעיתים שעורה. ריכוז החלבון בכופתית משתנה על פי גיל הטלה, גזע הטלה ועל פי ניסיונו של המגדל.
הסיבה הפיזיולוגית בגינה ניתן להשתמש בגרעין שלם בהזנת צאן לעומת בקר, היא גודלו הפיזי של החריץ שבין קיבת הכוסות לקיבת העלעלים (Reticulo Omasal orifice). בבקר מעבר זה רחב יותר, ולכן גרעין שלם יכול “לחמוק” מהכרס לפני שהתאפשר עיכולו המיטבי; לעומת זאת, בצאן, החריץ צר יותר, מה שמונע מעברו לקיבה השלישית, מאפשר להעלותו גירה, להילעס מחדש, להתפרק ולהיעכל באיטיות (בהשוואה לגרעין גרוס) בכרס. המאמר בוחן בהרחבה האם יש צורך לשלב מזון גס במנות פיטום לטלאים, ואם כן, מהו הריכוז הרצוי. מתן מזון גס למעלי גירה תורם לפעילות כרס תקינה: כיווץ שרירי הכרס מסייע בערבול המזון, מעודד ספיגת חומצות שומן נדיפות מדופן הכרס לדם, ומסייע בפינוי גזים מהכרס (בשיהוק). בנוסף, מזון גס מעודד העלאת גירה והפרשת רוק ובכך מסייע לשמירה על חומציות כרס תקינה. במנות פיטום ריכוז הפחמימות הלא מבניות, ובעיקר העמילן, גבוה במיוחד. לכן יש חשיבות למנוע מצב של חמצת, העלולה לפגוע בנעכלות המזון, בבריאות בעל החיים וברווחתו. נשאלת השאלה, כיצד ניתן למדוד את כמות המזון הגס הנדרשת במנה? בעת תכנון הרכב מנה, ניתן להשתמש בפרמטר “מזון גס” – מדד זה מכמת את סך המזונות הגסים במנה (% מזון גס בחומר יבש) מתוך כלל המזונות. דרך נוספת לבחון “גסות” של מנה היא באמצעות שימוש בפרמטר NDF אפקטיבי (peNDF). מדד זה מכמת את ריכוז ה-NDF במנה שמקורו בעיקר ממזון גס בגודל פיזיקאלי אשר תורם להעלאת הגירה (הערת המתרגם – שימוש בנפות פנסילבניה; י. ש.). יתרון השימוש במדד זה על פני השימוש בערך “מזון גס” כללי, הוא שקיימים הבדלים בין מזונות גסים שונים במבנה הפיזי והכימי שלהם. לדוגמא (הערת המתרגם; י. ש.): בתחמיץ חיטה ישראלי סטנדרטי יש ריכוז NDF סביב 54-60% (כתלות במועד הקציר ומילוי הגרעין), ריכוז עמילן נמוך ואורך סיב ארוך יחסית, בהשוואה לתחמיץ תירס ישראלי בו ריכוז ה-NDF סביב 40-45% (כתלות בהבשלת הקלח ומועד הקציר), ריכוז העמילן גבוה ואורך הסיב קצר יחסית. שני התחמיצים הללו נחשבים כ”מזון גס”, אך שימוש במדד peNDF לוקח בחשבון גם הבדלים בתכולות הכימיות שלהם ובתכונותיהם הפיזיקאליות (אורך סיב).
המלצות ה-NRC 2001 במנות פיטום לבקר הן מינימום של 7% peNDF. מינימום זה מאפשר שמירה על חומציות כרס תקינה – מעל pH 5.7. לא קיימות המלצות לגבי מינימום peNDF במנות צאן, לחלב או לפיטום. בנוסף לכך שמנות הפיטום מרוכזות במיוחד, לצאן יש יכולת בירור מזון טובה יותר משל הבקר (אוכלים עם השפתיים ולא עם הלשון), כך שלרוב הם בוררים את המזונות ה”טעימים” יותר, ואו המרוכזים יותר, המכילים ריכוז עמילן גבוה, בכך הם מגבירים את הסכנה לחמצת כרס.
| הרכב ותכולות מנות הניסוי (באדום מודגשים ההבדלים העיקריים בין המנות). | |||||
| מזון (%)/טיפול | *1 | 2 | 3 | 4 | 5 |
| חציר | 10 | 0 | 5 | 10 | 15 |
| כופתיות חלבון | 0 | 30 | 30 | 30 | 30 |
| תירס שלם | 0 | 70 | 65 | 60 | 55 |
| תירס גרוס | 73 | – | – | – | – |
| כ. סויה | 13 | – | – | – | – |
| תכולות עיקריות (ע”ה חומר יבש) | |||||
| ME (מג”קל/ק”י ח”י) | 2.8 | 3.0 | 2.9 | 2.9 | 2.7 |
| % חלבון | 16.1 | 15.6 | 15.5 | 15.5 | 15.4 |
| *במנת הביקורת הוספו מינרלים ואוריאה בשיעור של 4% | |||||
מהלך הניסוי: הניסוי נערך בברזיל. השתתפו 30 טלאים מסורסים בגיל 3 חודשים, מגזע דורפר×סנטה אינס, במשקל ממוצע של 3±30 ק”ג. הטלאים צוידו בקנולה, דרכה ניתן בין השאר לדגום מעכל ישירות מהכרס, ושוכנו בכלובים מטאבוליים, בהם ניתן לאסוף באופן פרטני צואה ושתן. הטלאים חולקו על פי גיל ומשקל גוף ל-5 טיפולים שונים, 6 טלאים בטיפול. הניסוי נמשך 31 יום, כאשר 25 יום הוקדשו להרגלה למנות השונות, ובששת הימים האחרים התבצעו מדידות. החציר נקצץ לאורך מקסימלי של 20 מ”מ, ועורבל יחד עם הכופתיות והתירס. המזון חולק כך שהשאריות לא יהיו מעבר ל-10%. המנות אוזנו לתכולת חנקן. הטיפולים (1-5) נבדלו ביניהם בריכוז המזון הגס (חציר; מודגש באדום בטבלה מימין) ובשיעור השימוש בגרעין תירס שלם לעומת גרוס (מודגש בכחול בטבלה מימין).
תוצאות: צריכת מזון – לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות. תוספת משקל יומית – בהשוואה בין קבוצת הביקורת 1 (תירס גרוס+חציר) לקבוצה 2 (תירס שלם, ללא מזון גס) נמצא יתרון לקבוצת הביקורת (220 גרם ליום לעומת 180 גרם ליום, בהתאמה, אולם ההבדלים לא היו מובהקים). בנוסף נמצא יתרון לקבוצת הביקורת בהשוואה לקבוצות 3, 4 ו-5 בהן ניתן מזון גס ברמות שונות. נעכלות המזון – נעכלות החומר היבש הייתה טובה באופן מובהק בקבוצה 2 (תירס שלם, ללא מזון גס) לעומת קבוצת הביקורת (87% לעומת 78.6%, בהתאמה). בנוסף נמצא יתרון מובהק בנעכלות החומר היבש בקבוצות 3, 4 ו-5 לעומת קבוצת הביקורת. נעכלות חנקן – הפרשת החנקן בצואה הייתה גדולה יותר בקבוצת הביקורת (תירס גרוס) לעומת הקבוצות שקיבלו תירס שלם. חומציות (pH) הכרס – במדידות לאורך היממה, בשעות 9 ו-12 לאחר ארוחה, pH הכרס היה נמוך באופן מובהק בקבוצת הביקורת לעומת שאר הקבוצות. כ-24 שעות לאחר הארוחה, בקבוצת הביקורת pH הכרס היה גבוה יותר בהשוואה לשאר הקבוצות. בנוסף, לאורך היממה, חומציות הכרס בקבוצת הביקורת אופיינה בשונות גדולה יותר בהשוואה לשאר הקבוצות.
דיון: צריכת מזון: העובדה שלא נמצאו הבדלים בצריכת המזון הייתה בניגוד לציפיות המחבר, משום שלפי עבודות קודמות, ירידה בריכוזיות האנרגיה במנה גורמת לעלייה באכילה אצל בעלי החיים (ריכוז אנרגיה נמוך יותר בקבוצת הביקורת ובקבוצה 5 כמצוין בטבלה). לטענת המחבר צריכת המזון של הטלאים נקבעה ע”י בקרה הורמונלית ממרכז השובע הממוקם בהיפותלמוס, ולא כתוצאה מהשפעה פיזיקאלית של תכולת ה-NDF האפקטיבי. ראייה לכך היא שקבוצה 5 (אכלה 108 גרם peNDF יותר מקבוצה 4 (72 גרם peNDF), למרות שבקבוצה 5 אחוז ה- peNDF הגבוה יותר היה אמור להגביל את צריכת המזון. מנגד, צריכת האנרגיה בין שתי קבוצות אלו הייתה זהה. הסבר אפשרי נוסף, הוא שכלל המנות הכילו תוספת מוננזין; במחקרים קודמים הוא נמצא כגורם המפחית את השונות בצריכת המזון. חומציות הכרס: קבוצת הביקורת צרכה יותר עמילן ופחות peNDF לעומת שאר הקבוצות. שני גורמים אלו יכולים להסביר את הירידה בנעכלות החומר האורגני, וכן להסביר את ה-pH הנמוך יותר בקבוצת הביקורת לעומת שאר הקבוצות. בנוסף, פירוק העמילן בגרעינים השלמים איטי יותר לעומת התירס הגרוס, מה שמוסיף ליציבות חומציות הכרס לאורך היממה בהזנה בגרעין שלם לעומת גרוס. מטבוליזם החנקן: צריכת החנקן הגבוהה יותר בקבוצת הביקורת נבעה משילוב של צריכת מזון מעט גבוהה יותר וריכוז חנקן גבוה יותר במנה זו, בהשוואה לשאר המנות. הפרשת החנקן בקבוצת הביקורת הייתה גבוהה יותר בהשוואה לשאר הקבוצות. תוצאה זו תואמת לניסויים קודמים שנעשו על בסיס מנות שהכילו גרעין תירס גרוס. לטענת המחבר, הזנה בתירס השלם תורמת לנעכלות טובה יותר של החנקן.
מסקנות: אין יתרון בתוספת מזון גס למנות פיטום טלאים המכילות תירס שלם. לא נמצא יתרון לתוספת מזון גס מבחינת נעכלות המזון, וספיגת חנקן. כן מומלץ להזין בגרעיני תירס שלמים לעומת גרוסים, בגלל השיפור בנעכלות המזון, ללא ירידה של ה-pH בכרס.
