תוספת כוספה לפתית למנת פרות חלב, משפרת יצור חלב, מפחיתה פליטת מתאן, ומתעלת חלק מהפרשות החנקן מהשתן לצואה

תרגום, מבוסס על מאמרם של Banchaar et al., 2021, שפורסם ב-J. Dairy Sci.,104:9645
רקע: הכוספה היא תוצר לוואי של תעשיית השמנים (בתי הבד) ומשמשים ברפת כתוסף חלבוני. כוספה סויה, בה רמת החלבון נעה לרוב בין 52-54% חלבון (על בסיס ח”י) היא העיקרית שבשימוש (בעופות, ובעבר הלא רחוק – גם במע”ג) ונחשבת כמובילה, הן בגלל תכולת החלבון הגבוהה, והן בגלל פרופיל חומצות האמינו ורמת נעכלותן. בעבר, היה מקובל שכוספה סויה היא מקור החלבון האופטימלי לפרות חולבות ואין לוותר עליו, כך שלמרות מחירה הגבוה יש לשלבה ברמה זו או אחרת במנה. לאורך השנים, מקורות חלבון נוספים תפסו מקומן במנות, והצורך בשימוש בכוספה סויה כמקור חלבון עיקרי פחת. דוגמה לכך היא כוספה ליפתית בה רמת החלבון נעה בין 38-42% על בסיס ח”י. בדומה לסויה, גם בלפתית הרכב חומצות האמינו מאוזן מבחינת דרישות הפרה לחלבון מטבולי. היא עשירה בליזין שהינה חומצה אמינית הנמצאת בחוסר בתורמי החלבון האחרים שמקורם בתירס. בעקבות טיפוח הלפתית לרמה של “00” (שעור נמוך ביותר של רעלנים ממשפחת הגליקוזינולאטים), הלפתית הפכה לאטרקטיבית לשימוש כמזון למעלי גירה, הן מבחינת מחיר והן מבחינת ערכה התזונתי. מחקרים רבים נעשו במטרה לבדוק מהם ההשלכות של החלפה שכזו על יצרנות הפרות. רובם המוחלט של מחקרים אלו הראו ששינוי שכזה אינו פוגע, וייתכן ואף מועיל לתנובת החלב, כתלות בשיעור השילוב של הלפתית במנה. נכון להיום, הרמה האופטימלית של לפתית במנה לא הוגדרה. עבודה זו בחנה השפעת שילוב רמות שנות של לפתית במנת חולבות, על חשבון כוספה סויה וקליפות סויה (להשלמת ה-NDF הגבוה יותר בליפתית), על תנובת החלב, נעכלות המזון, פליטת מתאן ומאזן החנקן.
הניסוי נערך בשיטה של ריבוע לטיני, כלל 16 פרות חולבות הולשטיין, ששהו בתאים פרטניים, מתוכן 12 שצוידו בקנולות. ניתנו 4 מנות בהן שולבה הלפתית ברמות שונות על חשבון כוספה סויה וקליפות סויה: (1) קבוצת ביקורת ללא ליפתית; (2) שילוב של 8% ליפתית (3); שילוב של 16% ליפתית; (4) שילוב של 24% ליפתית. כל מנות הניסוי היו מאוזנות מבחינת התכולות ובהתאם להמלצות ה-NRC.
תוצאות: ככול שתכולת הלפתית במנה עלתה, כך עלתה צריכת החומר היבש (ח”י): בהשוואה למנת הביקורת, בשילוב המקסימלי של ליפתית של 24% מהמנה התקבלה עליה של 1.9 ק”ג/יום, בשילוב של 16% התקבלה עליה של 1.5 ק”ג/יום ובשילוב של 8% התקבלה עליה של 1.1 ק”ג/יום. החוקרים משערים שעליה בצריכת הח”י נגרמת כתוצאה מהגברת קצב המעבר בכרס דבר המסביר בחלקו גם את הירידה בנעכלות שתפורט בהמשך. תנובת החלב עלתה ככל שאחוז הלפתית במנה עלה: מתנובה של 40.4 ק”ג/יום במנת הביקורת ללא ליפתית, עד לתנובה של 41.3, 42.0 ו-43.4 ק”ג/פרה/יום, למנות שהכילו 8%, 16% ו-24%, בהתאמה. החוקרים סבורים שהעלייה בתנובת החלב התרחשה כתוצאה מהרכב חומצות אמינו המאוזן יותר בלפתית, ביחס לסויה, וכן, שעלייה זו בתנובת החלב דרבנה את צריכת המזון הגבוהה יותר (הערת המתרגם: ברוח השאלה “מה קדם למה – הביצה או התרנגולת”; ד. א.). ריכוז השומן בחלב ירד ככל שתכולת הלפתית, ויצור החלב היו גבוהים יותר, אם כי תנובת השומן היומית (ק”ג/יום) לא הושפעה משעור שילוב הלפתית במנה. תנובת החלבון היומית עלתה ככל שתכולת הלפתית עלתה. נעכלות רכיבי דופן התא, ה-NDF וה- ADF, ירדה ב-7% ו-10%, בהתאמה, ואילו נעכלות החלבון ירדה ב-3% בלבד, ככל שתכולת הלפתית במנה עלתה. במנות הניסוי, הלפתית שולבה על חשבון כוספה סויה וקליפות סויה. קליפות הסויה עשירות בדופן תא ראשונית, בעלת נעכלות NDF גבוהה. מכאן, שככל שתכולת הלפתית במנה עלתה, כך ירדה כמות דופן התא הראשונית, וזו לדעת החוקרים, הסיבה העיקרית לירידה בנעכלות ה-NDF וה-ADF, וכמובן, גם הירידה הנלווית בנעכלות הח”י. החוקרים משערים שהירידה בנעכלות החלבון נובעת מהבדלים בין שתי הכוספות בתכולות הפרקציה החלבונית הלא נעכלות (ADIN), שריכוזה בלפתית גבוה יותר. בהקשר זה חשוב לציין, שבמחקרים אחרים התקבל שנעכלות החלבון לא נפגעה כתוצאה מהחלפת כוספה סויה בלפתית. עוד שערו החוקרים בדיון במאמר, שלמקור המזון הגס במנה יש השפעה על הירידה בנעכלות החלבון, כך שככל ששיעור תחמיץ התירס מכלל המזון הגס במנה גדול יותר, ההשפעה השלילית של הלפתית על נעכלות החלבון פוחתת; הסיבה לכך לא פורטה במאמר. בהסתכלות על איכות החלבון, ישנם פרמטרים נוספים, בנוסף לתכולתו במזון, הקובעים את איכותו והתאמתו כמזון למעלי גירה. לדוגמא, היחסים בין חלבון שרידי לפריק, והיחסים בין פרקציית החלבון שעוברת פירוק מהיר בכרס לזו שעוברת פירוק איטי. בלפתית, פרקציית החלבון המסיס שעוברת פירוק מהיר בכרס פחותה מזו של הסויה. בנוסף, קצב הפריקות של פרקציית החלבון שעוברת פירוק איטי בכרס, פחותה גם היא ביחס לסויה, דבר היכול להסביר את הירידה בנעכלות החלבון במנות העתירות בלפתית.
בנוסף לפן התזונתי והייצרני שנבדק בעבודה זו, בחנו החוקרים האם ישנה השפעה גם על מדדים סביבתיים – פליטת המתאן והפרשת החנקן לסביבה. מתאן, מיוצר בכרס ע”י חיידקים מתאנוגנים (מיצרי מתאן) כחלק מתהליך התסיסה ונחשב כאנרגיה שהולכת לאיבוד. בנוסף מתאן נחשב כאחד מגזי החממה ולכן צמצום הפרשתו לאוויר רצויה מבחינה אקולוגית. בניסוי זה פליטת המתאן פחתה ככל שתכולת הלפתית במנה עלתה. החיידקים המתאנוגנים לפחות בחלקם, הם בעלי קצב גדילה איטי יחסית; לכן, משערים החוקרים, שהעלייה שחלה בצריכת המזון עקב שילוב לפתית במנה, הגבירה את קצב מעבר המזון בכרס, גרמה “לשטיפה” מהירה יותר של חיידקים אלו מהכרס למעי, ולפגיעה בהתבססותם בכרס.
הפרשת חנקן במעלי גירה נעשית במספר מסלולים עיקריים: דרך הצואה (חלבון לא נעכל), דרך השתן (תוצר מטבוליזם החלבון ברקמות) ודרך החלב (כחלבון החלב וכאוריאה שבחלב). בניסוי זה, ככל שאחוז הלפתית במנה עלה, כך עלתה הפרשתו בצואה (כאחוז מכלל החנקן הנצרך). החוקרים משערים שהעלייה בהפרשת החנקן בצואה קשורה לפרקציות החלבוניות הלא נעכלות (ADIN) שריכוזן בלפתית גבוה מאלו שבסויה. בבדיקת רמת החנקן בשתן נמצא שההפרשה במסלול זה ירדה ככל שתכולת הלפתית עלתה, ובדומה ירד ריכוז האוריאה בחלב. מבחינה פיזיולוגית, ירידה בהפרשת החנקן בשתן פירושה יותר חנקן נאצר בגוף הפרות, כזה הזמין למטרות יצרניות. ואכן, בבחינת משקל גוף הפרות התקבלה עליה, עם נטייה למובהקות, ככל שתכולת הלפתית עולה. הפחתת החנקן בשתן מקלה על ההתנהלות עם שפכי הרפת מאחר ותרכובות החנקן המצויות בשתן נדיפות לאחר פירוקן ואף מזיקות (אמוניה).
לסיכום: לאור ממצאי עבודה זו, נראה שהחלפת כוספה סויה בכוספה ליפתית במנת חולבות לא פגעה, ואף הטיבה עם ביצועי הפרות. תנובת החלב עלתה ואיתה גם תנובת החלבון וצריכת המזון ונראה שאין חשש לשלבה בתכולות גבוהות במנה (הערת המתרגם: מה שהפך לשגרה ברפת הישראלית מזה שנים רבות; ד. א.). מעבר לפן הייצרני, לשילוב שכזה ישנה השפעות סביבתיות חיוביות כגון הפחתת החנקן המופרש בשתן והפחתת פליטת המתאן כגז חממה וכאנרגיה שנפסדה.
למעוניינים להרחיב בנושא, קבלו קישור לוובינאר המסכם מחקרים שעסקו בהשפעת שילובי לפתית במנת חולבות על יצרנותן של פרות חלב (באנגלית) https://agmodelsystems.com/antonio-faciola-canolamazing-webinar/